<h1>סמ"ג עשין סימן צ"ד</h1>
<h2>דף ז.</h2>
תניא בפרק קמא דבבא מציעא שנים שהיו אוחזין בשטר המלוה אומר שלי הוא והוצאתיו להפרע בו ממך והלוה א[ו]מר פרעתיו וממני נפל אם היה השטר שיכול לקיימו אמר רב נחמן יחלוקו לדברי הכל הילכך זה ישבע שאין לו בדמים אלו פחות מחציין וזה ישבע שאין לו בהם פחות מחציין ויפרע הלוה מחצה, ואם אינו יכול לקיימו ישבע הלוה היסת שפרעו וילך לו (ע"פ לשון רמב"ם מלוה ולוה פי"ד הי"ד) כרבי שהלכה כמותו מחברו שא[ו]מר מודה בשטר שכתבו צריך המלוה לקיימו וגם רב נחמן סובר כן במסכת כתובות בפרק שני (י"ט א').
<h2>דף טו.</h2>
בפ"ק דב"מ (ט"ו א') ובפרק מי שמת (ב"ב קנ"ז ב') אמר שמואל בעל חוב גובה את השבח שהשביח הלוקח בין שהשביח מחמת הוצאה בין שהשביחו הנכסים מאליהן אלא שאם השביחו מאליהן יטרוף כל השבח ואם השביחו מחמת הוצאה גובה חצי השבח, לפי שהשבח בא לאחר שלוה מראובן ולאחר שמכר ללוי ונמצא ראובן ולוי כשני בעלי חובות לשמעון והשבח מנכסים שבאו לו אחר שלוה משניהם שהן חולקין כאחד כמו שבארנו, עוד בפ"ק דב"מ (י"ד ב') ובגיטין (מ"ח ב') אין מוציאין לא את השבח ולא את הפירות שאכל הגזלן ולא מזון האשה והבנות מנכסים משועבדין שאלו דברים שאין להם קצבה, ומקולי כתובה שלא תטרוף אשה מן השבח בכתובתה (ע"פ לשון רמב"ם מלוה ולוה פכ"א ה"א) כדאיתא בפרק יש בכור (בכורות נ"ב א'). עוד בפ"ק דב"מ (שם) כל הפירות שאכל הלוקח אין נטרפין ממנו אבל הפירות המחוברין לקרקע אע"פ שאינם צריכין לקרקע כי אם מעט הרי בעל חוב גובה מהן כמו שגובה מן השבח (עי' רמב"ם שם ה"ב והגמ"י ומ"מ). אבל אין צריכין לקרקע כלל אין בעל חוב גובה מהן כדאיתא בפרק נערה (כתובות נ"א א') (ע"פ ב"ב מ"ב ב' תד"ה שבח). מתנה ששבחה מחמת הוצאה אין בעל חוב גובה משבחה כלום אא"כ שבחה מאיליה ואם קיבל הנותן אחריות המתנה הרי הבעל חוב גובה [ממנה] את השבח כדרך שגובין מן הלקוחות, ולמה יטרוף בעל חוב חצי השבח מן הלוקח ולא יטרוף ממקבל מתנה כלום מפני שהמוכר כותב ללוקח בשטר המכירה אנא איקו ואשפי ואידכי ואמרוק זביני אילין ועמליהון ושבחיהון וצבי זבינא דנן וקביל עלוהי ופירש ר"ח (ב"מ ט"ו א') זבינא הוא הלוקח פירוש מחמת תנאי שאמרנו נתרצה הלוקח שיטרפנו בעל חוב, אבל מקבל מתנה שאין לו על מי לחזור אין טורף ממנו (ע"פ רמב"ם שם ה"ג ע"ש). אומר רבינו יצחק כי מן היתומים אע"פ שאין להן על מי לחזור טורף מהן דיורש כרעיה דאבוה דתנן במסכת בכורות פרק יש בכור (נ"א ב') אין הבכור נוטל פי שנים בראוי ולא בשבח ולא האשה בכתובתה ולא הבנות במזונותיהן משמע דאשה בכתובתה מיירי מיתמי דומיא דבכור והבנות במזונותיהן ומקשה והא אמר שמואל בעל חוב גובה את השבח ומתרץ מקולי כתובה שנו כאן, וצריך להתישב בההיא דפרק המקבל (ב"מ ק"י א') שמשמע שם קצת שיתומים שהשביחו הנכסים אין הבעל חוב גובה מן השבח כלום שאומר שם יתומים אומרים אנו השבחנו ובעל חוב אומר אביכם השביח על היתומים להביא ראיה, ואומר רבינו יצחק שלשם מדבר כגון שאותה קרקע עשה אותה אביהם אפותיקי לבעל חוב וזהו מה שאומר שם על היתומים להביא ראיה מאי טעמא ארעא כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגביא דמיא ואם השביחו יתומים שמין להם את השבח כדין יורד לתוך שדה חברו ונטעה שלא ברשות (שם ט"ו א' תד"ה בעל).
<h2>דף טו:</h2>
בפרק קמא דבבא מציעא (ט"ו ב') מסקינן אחריות טעות סופר הוא בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר וכל נכסיו משועבדים אע"פ שלא פירש, ואם לא מצא בני חורין גובה ממשועבדים מכל הקרקעות שהיו לו בעת שלוה אע"פ שהן עתה מכורין או נתונין, אבל נכסים הבאין לו לאחר שלוה לא נשתעבדו לבעל חוב ואינו טורפן, ואם התנה עליו שכל נכסים שיקנה יהו משועבדים להפרע מהם וקנה אחר שלוה או מכר או נתן הרי בעל חוב טורף מהן (ע"פ רמב"ם מלוה ולוה פי"ח ה"א) דאלמוה רבנן לשיעבוד זה יותר מקניין לשעבד דבר שלא בא לעולם כדי שלא תנעול דלת בפני לוין (רשב"ם ב"ב קנ"ז א' ד"ה אלא). בד"א בקרקע אבל במטלטלין אין עליהן אחריות, אפילו מטלטלין שהיו לו בשעת שלוה שמכרן לשעתן אין בעל חוב טורף אותן, הקנה לבעל חובו כל המטלטלין אגב קרקע שיש לו להיותו נפרע מן הכל הרי זה טורף מאותן המטלטלין והוא שיכתוב לו בשטר חובו [ש]הקניתי לך מטלטלין שיש לי אגב קרקע שיש לי דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי כדאיתא בחזקת הבתים (שם מ"ד ב'), וכן אם כתב לו שכל הנכסים שאני עתיד לקנות בין קרקעות בין מטלטלין הרי הן משועבדין לך להפרע מהן והמטלטלין קנויין לך אגב הקרקעות להפרע מהן דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי הרי זה טורף אף ממטלטלין שקנה הלוה [ל]אחר שלוה שכל תנאי שבממון תנאו קיים (ע"פ רמב"ם שם ה"ב).
<h2>דף יז.</h2>
ובפרק קמא דב"מ (י"ז א') אומר שטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולוה בו שכבר נמחל שעבודו, גרסינן בפרק חזקת הבתים (ב"ב ל"ב ב'), המוציא שטר חוב מקויים על חברו ואמר לו הלוה הלא פרעתיך ואמר לו המלוה כן היה אבל החזרתי לך המעות והלויתיך פעם שנייה הרי זה בטל השטר שנפרע והרי הוא כחרש אבל אם אמר החזרתי לך המעות מפני שלא היו טובות עד שתחליפם לא בטל השטר ועדיין שיעבודו קיים (ע"פ רמב"ם מלוה ולוה פי"ד הל' ז'—ח').
<h2>דף כא.</h2>
גרסינן בפרק קמא דבבא מציעא, שטר שהיה ביד שליש והוציאו מתחת ידו בבית דין ואמר פרוע הוא נאמן אע"פ שהשטר מקויים שאילו רצה היה קורעו או שורפו וכן אם מת השליש ונמצא כתב ידו יוצא מתחת יד השליש ששטר זה שמונח אצלו פרוע הוא נאמן אף על פי שאין עדים על הכתב, אבל כתב שיצא מתחת יד המלוה ששטר פלוני פרוע הוא אפילו היה בכתב יד המלוה אינו אלא כמשחק (רמב"ם מלוה ולוה פט"ז ה"ח ע"ש), היו עדים על הכתב ואין עליו קיום שואלין העדים אם אמת הדבר אם לאו, נמצא כתוב בגופו של שטר בין בפניו בין מאחריו בין במקצת[ו] בין בכולו שטר זה פרוע דנין על פי הכתב כמו שמפרש שם דאי לאו דפרוע לא הוה מרע לשטריה, המוצא שטר בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבו אם הלוה הפקידו אצלו או המלוה יהא מונח עד שיבא אליהו (ע"פ רמב"ם שם הל' ט'—י"א).
<h2>דף לה.</h2>
כבר ביארנו ששומא חוזרת לבעלים לעולם כדאיתא בפרק המפקיד כל זמן שתשיג ידו של לוה או של נטרף או יורשיהם והביאו לבעל חוב מעותיו מסלקין אותו, אא"כ מכרה או נתנה או הורישה או שמאה לבעל חובו מדעתו אבל שמאוה בית דין לבעל חוב של זה המלוה הרי זו חוזרת (ע"פ רמב"ם מלוה ולוה פכ"ב הל' ט"ז—י"ז) כך המסקנא שם.
<h2>דף לה:</h2>
כיצד כותבין האדרכתא אם לנכסים בני חורין הורידוהו אומרים איש פלוני נתחייב לפלוני בדין כך וכך ולא נתן לו מעצמו וכתבנו לו אדרכתא זו על שדה פלונית שלו, ואחר כך שמין לו שלשה מאותה שדה כנגד חובו ומכריזין עליה כפי מה שיראו עד שיפסקו המוסיפין ומורידין אותו בחובו לחלק ששמו לו וקורעין שטר החוב אם היה שם שטר, ואם לא היו לו נכסים בני חורין כותבין [ה]אדרכתא כך איש פלוני נתחייב לפלוני כך [וכך] בשטר חוב שהיה בידו ולא נתן לו חובו ולא מצאנו לו נכסים בני חורין וכבר קרענוהו לשטר שהיה לו עליו ונתננו לפלוני רשות לדרוש ולחקור ולהיות ידו נטויה על כל נכסים שימצאו לו וכל קרקעות שמכר מזמן פלוני והלאה יש לו ליפרע ולגבות חובו מן הכל, ואחר שכותבין אדרכתא זו הולך המלוה ומחפש, אם מצא לו נכסים בני חורין שמין לו מהם ואם מצא משועבדים מאחר זמן שטרו טורף מהן וקורעין האדרכתא וכותבין לו שטר [ה]טירפא, כיצד כותבין איש פלוני בן פלוני זכה בדין לטרוף בדין בחוב שיש לו על פלוני שהוא כך וכך משדה פלוני שלקחה פלוני בכך וכך מזמן פלוני וכבר קרענו האדרכתא שהיה בידו והרשינוהו לטרוף מזה [ב]כך וכך, ואחר שכותבין הטירפא לטרוף מורידין שלשה בקיאין לאותה שדה ושמין לו ממנה כשיעור חובו כפי מה שראוי לו מן הקרן וחצי השבח ומכריזין עליה שלשים יום כדרך שמכריזין על נכסי יתומין (רמב"ם מלוה ולוה פכ"ב הל' ו'—ט'). ואחר כך מורידין אותו לנכסי הלוקח בשומא שלו אחר שנשבע המלוה שלא נפרע מן החוב הזה כלום (ע"פ רמב"ם שם ה"י ע"ש ובמ"מ) כדין כל הבא ליפרע מנכסים משועבדים (שבועות מ"ה א'). ואח"כ קורעין שטר הטירפא וכותבין שטר שומא ומפרשין בו בכמה שמאוה, מפני ששומא חוזרת לבעלים לעולם (ע"פ רשב"ם ב"ב קס"ט א' ד"ה כך). ומאימתי אוכל הטורף פירות שדה זה משיפסקו ימי ההכרזה (רמב"ם שם הי"ב) שכך אומר רבא בפרק המפקיד (ב"מ ל"ה ב'). כל אדרכתא שאין כתוב בה קרענוה לשטר ההלואה אינה אדרכתא וכל טירפא שאין כתוב בה קרענוה לאדרכתא אינה טירפא וכל שומא שאין כתוב בה קרענוה לטירפא אינה שומא (רמב"ם שם הי"ג). לפי סדר הזה שביארנו פירוש אדרכתא הוא לשון דריכה כמו הדריכוהו מנוחה (שופטים כ' מ"ג) וכן פירשו רבינו שלמה בכל התלמוד (ב"מ ט"ז ב' ד"ה אדרכתא). אבל רבינו שמואל פירש בגט פשוט (ב"ב קס"ט א' ד"ה והאמר) ורב היי בשערים שלו וכן משמע שם שהסדר מדברי רב נחמן שמטא"ש סימן שטר מלוה תחילה ואח"כ קורעין שטר [ה]מלוה וכותבין שטר טירפא שילך ויטרוף מקרקעות הלוה בכל מקום שימצאם ואחר שמצא שדותיו קורעין שטר [ה]טירפא וכותבין אדרכתא שיהא שליט ודורך על כל נכסים של זה לגבות חובו משדות אלו ואח"כ מורידין בני אדם בקיאין בשומא לשום לו כשיעור חובו ומכריזין עליה ואחר כך קורעין לשטר [ה]אדרכתא וכותבין שטר השומא.
<h2>דף סו:</h2>
תניא בפרק השולח (גיטין מ"א א') עשה שדהו אפותיקי לבעל חובו או לאשה בכתובתה והוא שיכתוב להן אפה תהא קאי ושטפה הנהר הרי זה גובה משאר נכסים וטורף אותם ואם התנה עמו שלא יהא לו פרעון אלא מזו אינו טורף משאר נכסים (ע"פ רמב"ם מלוה ולוה פי"ח ה"ג). וכן בפרק איזהו נשך (ב"מ ס"ו ב') מסיק שאינו קונה שדהו באפותיקאות אא"כ כתב לו לא יהא לך פרעון אלא מזו. וכן אם לוה ממנו ופירש שאין לו עליו אחריות הרי זה אינו גובה מנכסים משועבדים לעולם (המשך לשון הרמב"ם שם). אמרינן בירושלמי דיבמות פרק אלמנה (דף ל"ט א'), העושה שדהו אפותיקי לבעל חוב או לאשה בכתובתה ומכרה הרי זו מכורה וכשיבא בעל חוב לגבות אם לא ימצא [נכסים] בני חורין יטרוף אותה בד"א כשמכרה לשעתה אבל מכרה ממכר עולם אינה מכורה (רמב"ם שם ה"ד). עשה עבדו אפותיקי ומכרו בעל חוב גובה ממנו מפני שיש לו קול, עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בעל חוב גובה ממנו וכן שאר מטלטלין מפני שאין להן קול (רמב"ם שם ה"ה). עבד שעשאו רבו אפותיקי ושחררו אע"פ שכתב לו לא יהא לך פרעון אלא מזה יצא לחירות, דאמר רבא (גיטין מ' ב' ותו') הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שיעבוד (ע"פ רמב"ם שם ה"ו). ורבא לטעמיה דאמר רבא (פסחים ל' ב' ותו') בעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה, והקדש שאמר רבא דווקא קדושת הגוף כגון בהמה למזבח אבל קדושת דמים דפקעה על ידי פדיון אמרינן התם דאתי מלוה ופריק מן ההקדש בדבר מועט כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון (שם ל"א א' רש"י ד"ה ואתי). בעל חוב שבא לטרוף אם יש מעות ללוקח יכול לסלקו וליתן לו דמי מה שהוא טורף כרבא דפרק מי שהיה נשוי (כתובות צ"א ב') וחוזר הלוקח ותובע למוכר, ואם עשה אותה אפותיקי אינו יכול לסלקו בדמים (ע"פ רמב"ם שם ה"ח).
<h2>דף פ:</h2>
שנינו בפרק האומנין אבא שאול אומר, מי שהיה בידו משכונות של עני אם היה שכרו יותר על פחתו כגון קורדום ומסר גדול וכיוצא בהם הרי [זה] מותר להשכירן ומנכה שכרו מחובו תמיד מפני שזה כמשיב אבידה ואינו צריך רשות בעלים (לשון רמב"ם מלוה ולוה פ"ג ה"ח) ואמר שמואל (פ"ב ב') שהלכה כמותו.
<h2>דף פב.</h2>
שנינו בפרק שבועת הדיינין (שבועות מ"ג א') המלוה חברו על המשכון ואבד המשכון או נגנב בלא אונס, שהמלוה חייב בדמי המשכון כסתם משנה בפרק האומנין (ב"מ פ' ב') המלוה על המשכון שומר שכר, [ו]אמר המלוה סלע הלויתיך עליו ושני דינרים היה שוה והלוה אומר סלע הלויתני וסלע היה שוה הרי המלוה נשבע תחילה שבועת שומרין שאינו ברשותו והלוה נשבע היסת שהיה שוה כנגד החוב ונפטר (ע"פ לשון רמב"ם מלוה ולוה פי"ג ה"ד) כך מסיק רב אשי בפרק המפקיד (ב"מ ל"ה א'). והא דאמר שמואל (שבועות מ"ג ב' ורש"י) מי שהלוה לחברו אלף זוז והניח לו קתא דמגלא במשכון לשם משכון קבלו לשם פירעון לא קבלו ויגבה כל חובו כשיגיע הזמן, אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי דכיון דלשם משכון קבלו כל כמה שלא יחזיר המשכון לא יגבה שום דבר, מעמידה שם כשפירש שהוא מקבלו באחריות כל החוב בגניבה ואבידה והמשנה מדברת בסתם וכן פירש ר"ח, ופוסקין רבינו יעקב ורבינו יצחק בן אחותו כשמואל שהרי רב נחמן ונהרדעי סוברין כמותו ולא מצינו שום אמורא שיחלוק עליו, ומה שאומר בסוף פרק האומנין (ב"מ פ"ב א') דכולי עלמא לית להו דשמואל ומסיק שם דרב יוסף דאמר שומר אבידה כשומר שכר דמי ככולי עלמא ורבה דאמר כשומר חנם דמי כתנאי ומיתוקם נמי דרבה כרבי אליעזר דשמותי הוא, משם אין ראיה שהרי פוסק רבינו יצחק שהלכה כרבה שהלכה כמותו בכל מקום לגבי רב יוסף חוץ משדה עניין ומחצה, ורבה יאמר דרבי אליעזר ורבי עקיבא בדשמואל קמיפלגי ואין נוגע מחלוקתן לדברי רבה כלום, לפי זה מיתוקמא מילתא דשמואל כרבי עקיבא שהלכה כמותו (עירובין מ"ו ב') ובשבועת הדיינין (שבועות מ"ד ב' ע"ש) נמי מדמה דרבי יוחנן דפליג בערבון על רב בפרק הזהב (ב"מ מ"ח ב') למילתיה דשמואל משמע שסובר כמותו (ע"פ שבועות מ"ג ב' תד"ה מתניתין ע"ש). ודווקא אבד בגניבה ואבידה אבל באונס ששומר שכר פטור גובה כל חובו משלם, וצריך ליתן טעם מאחר שאין הלכה כרב יוסף מאיזה טעם יחשב מלוה על המשכון שומר שכר, וגם מדרבי יצחק שאומר (ב"מ פ"ב א' ותד"ה אימור) שמשכנו שלא בשעת הלואתו שקנוי לו המשכון להיות כשומר שכר שאותו ודאי תפסו לגבות בו והרי הכתוב אומר ולך תהיה צדקה אם אינו קונה משכון צדקה מניין מן הטעם ההוא אין יכול להיות זה במשנתינו דפרק האומנין (ב"מ פ' ב') שאומר הלוהו על המשכון שומר שכר שהרי מדברת בשעת הלואתו. וצריך לומר שרבה יפרש דברי רבי אליעזר שמחשיב מלוה על המשכון שומר חינם ורבי עקיבא שאומר שומר שכר מטעם שרבי אליעזר סובר שלא תפס המשכון לגבות אלא לזכרון הדברים ורבי עקיבא אומר שתפסו לגבות בו ומשנתינו כרבי עקיבא ורבי עקיבא מדבר אפילו אין המשכון שוה שיעור זוזי כשמואל וכשפירש כאשר ביארנו למעלה ורבי אליעזר מדבר אפילו [ב]שוה שיעור זוזי ולכך אין אנו יכולים להעמיד משנתינו שאומרת הלוהו על המשכון שומר שכר אף כרבי אליעזר ולהעמיד[ה] בשוה שיעור זוזי שהרי גם בזה אומר שהוא שומר חינם שלא תפסו לגבות בו אלא לזכרון דברים שלא יוכל לכפור בו וכשאומר התלמוד (ב"מ פ"ב א' ותו') נימא בדלא שוי שיעור זוזי ובדשמואל קא מיפלגי אף בדלא שוה רוצה לומר כאשר בארנו (עי' שבועות תד"ה מתניתין). ואחר מחלוקת דרבי אליעזר ורבי עקיבא מסיים אבל הלוהו אלף זוז בשטר והניח לו משכון עליהם, פירש רבינו יצחק וה"ג של אספמיא (דף קי"ז ג') שהניח המשכון שלא בשעת הלואה (ב"מ פ"א ב' תד"ה דברי ע"ש), לדברי הכל אבד המשכון אבדו מעותיו, שמאחר שיש שטר אם כן לא לזכרון [דברים] תפסו כי אם לגבות בו (רש"י שבועות מ"ד א' ד"ה ובדשמואל).
<h2>דף קי.</h2>
בפ"ק דב"מ (ט"ו א') ובפרק מי שמת (ב"ב קנ"ז ב') אמר שמואל בעל חוב גובה את השבח שהשביח הלוקח בין שהשביח מחמת הוצאה בין שהשביחו הנכסים מאליהן אלא שאם השביחו מאליהן יטרוף כל השבח ואם השביחו מחמת הוצאה גובה חצי השבח, לפי שהשבח בא לאחר שלוה מראובן ולאחר שמכר ללוי ונמצא ראובן ולוי כשני בעלי חובות לשמעון והשבח מנכסים שבאו לו אחר שלוה משניהם שהן חולקין כאחד כמו שבארנו, עוד בפ"ק דב"מ (י"ד ב') ובגיטין (מ"ח ב') אין מוציאין לא את השבח ולא את הפירות שאכל הגזלן ולא מזון האשה והבנות מנכסים משועבדין שאלו דברים שאין להם קצבה, ומקולי כתובה שלא תטרוף אשה מן השבח בכתובתה (ע"פ לשון רמב"ם מלוה ולוה פכ"א ה"א) כדאיתא בפרק יש בכור (בכורות נ"ב א'). עוד בפ"ק דב"מ (שם) כל הפירות שאכל הלוקח אין נטרפין ממנו אבל הפירות המחוברין לקרקע אע"פ שאינם צריכין לקרקע כי אם מעט הרי בעל חוב גובה מהן כמו שגובה מן השבח (עי' רמב"ם שם ה"ב והגמ"י ומ"מ). אבל אין צריכין לקרקע כלל אין בעל חוב גובה מהן כדאיתא בפרק נערה (כתובות נ"א א') (ע"פ ב"ב מ"ב ב' תד"ה שבח). מתנה ששבחה מחמת הוצאה אין בעל חוב גובה משבחה כלום אא"כ שבחה מאיליה ואם קיבל הנותן אחריות המתנה הרי הבעל חוב גובה [ממנה] את השבח כדרך שגובין מן הלקוחות, ולמה יטרוף בעל חוב חצי השבח מן הלוקח ולא יטרוף ממקבל מתנה כלום מפני שהמוכר כותב ללוקח בשטר המכירה אנא איקו ואשפי ואידכי ואמרוק זביני אילין ועמליהון ושבחיהון וצבי זבינא דנן וקביל עלוהי ופירש ר"ח (ב"מ ט"ו א') זבינא הוא הלוקח פירוש מחמת תנאי שאמרנו נתרצה הלוקח שיטרפנו בעל חוב, אבל מקבל מתנה שאין לו על מי לחזור אין טורף ממנו (ע"פ רמב"ם שם ה"ג ע"ש). אומר רבינו יצחק כי מן היתומים אע"פ שאין להן על מי לחזור טורף מהן דיורש כרעיה דאבוה דתנן במסכת בכורות פרק יש בכור (נ"א ב') אין הבכור נוטל פי שנים בראוי ולא בשבח ולא האשה בכתובתה ולא הבנות במזונותיהן משמע דאשה בכתובתה מיירי מיתמי דומיא דבכור והבנות במזונותיהן ומקשה והא אמר שמואל בעל חוב גובה את השבח ומתרץ מקולי כתובה שנו כאן, וצריך להתישב בההיא דפרק המקבל (ב"מ ק"י א') שמשמע שם קצת שיתומים שהשביחו הנכסים אין הבעל חוב גובה מן השבח כלום שאומר שם יתומים אומרים אנו השבחנו ובעל חוב אומר אביכם השביח על היתומים להביא ראיה, ואומר רבינו יצחק שלשם מדבר כגון שאותה קרקע עשה אותה אביהם אפותיקי לבעל חוב וזהו מה שאומר שם על היתומים להביא ראיה מאי טעמא ארעא כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגביא דמיא ואם השביחו יתומים שמין להם את השבח כדין יורד לתוך שדה חברו ונטעה שלא ברשות (שם ט"ו א' תד"ה בעל).
<h2>דף קיב.</h2>
גרסינן בירושלמי (קידושין דף ל"ה ב'), ראובן שהיה חייב לשמעון מנה ואמר שמעון לראובן מנה שיש לי בידך תנהו ללוי והיו שלשתן עומדין שם וקבל לוי ונמצא ראובן עני ואין לו מה שיגבה ממנו הרי זה לוי חוזר בחוב על שמעון שזה הטעהו ואם ידע לוי שהוא עני או שהיה עשיר באותה שעה והעני אינו יכול לחזור שהרי קיבל (רמב"ם מלוה ולוה פט"ז ה"ג ע"ש).
<h2>דף קיג.</h2>
הממשכן חבירו בב"ד או מדעת הלוה ומשכנו דבר שהוא צריך לו הרי זה מצוה להחזיר לו העבוט בעת שהוא צורך לו וכדמפרש בפרק המקבל שמחזיר לו [את] הכר [בלילה] לישן עליו, ועל כסות לילה אומר הכתוב (דברים כ"ד י"ב) לא תשכב בעבוטו כלומר אל תשכב ועבוטו אצלך כמו שנתבאר בספר מצות לא תעשה (קפ"ז), ובכלים שעושין מלאכה ביום כגון המחרישה או לבוש יום אומר הכתוב (שמות כ"ב כ"ה) עד בא השמש תשיבנו לו מלמד שמחזירו כל היום (ע"פ רמב"ם מלוה ולוה פ"ג ה"ה ע"ש). כתב מורי שבספר הישר (חידושים סי' תר"ב ומובא ב"מ קי"ד א' תד"ה מה) מפרש בד"א שלקחו בשביל בטחון חובו שלא ידחנו זה אבל אם נטלו בתורת גביה אינו מחזיר. תניא (קי"ד ב') רבי מאיר אומר, אם כן שמחזיר לו המשכון בעת שהוא צריך לו ולוקח [אותו] בעת (שהוא) [שאינו] צריך לו מה יועיל המשכון, כדי שלא ישמט החוב בשביעית ולא יעשה מטלטלין אצל בניו אלא יפרע מן המשכון מיד אחר שמת הלוה, בד"א שמשכנו שלא בשעת הלואתו אבל משכנו בשעת הלואתו אינו חייב להחזיר לו כלל (ע"פ רמב"ם שם) כדאיתא בפרק המקבל (שם).
